אז מה, אין יותר ימין ושמאל?

האמת שיש, רק הנושא מתחלף.

בעשרות השנים האחרונות הוויכוח המרכזי בין ימין ושמאל בארץ היה סביב שאלת יהודה ושומרון. מדינה פלסטינית או ריבונות, כיבוש או שחרור, התנחלויות מול הקפאה. 
אבל רגע, גם לפני 67′ היו כאן שני צדדים פוליטיים. על מה התווכחו אז, לפני שהיינו משני צידי הקו הירוק?
מתברר שלכל תקופה יש את הנושא שלה, בה’ הידיעה, והוא זה שמגדיר את המחנות הפוליטיים.

בלי ששמנו לב, אנחנו נמצאים שוב בשלב היסטורי שבו קו-פרשת-המים הפוליטי משתנה. מפלגות השמאל הפסיקו לדבר בחודשים האחרונים על שטחים ועל שלום ועברו לנושא אחד מרכזי: הדמוקרטיה. חיזוק הדמוקרטיה, קץ הדמוקרטיה, ומפלגה אחת שאפילו בחרה זאת בתור שמה – ‘ישראל דמוקרטית’.

ומה קורה בצד השני?
האם יש מישהו שמניף אל על את דגל המדינה היהודית?

ברור לכולם שמדינת ישראל היא יהודית ודמוקרטית, השאלה היא שאלת האיזונים. 
עבור רבים בשמאל, הדגש המרכזי הוא ‘ערכי הדמוקרטיה’. תחת המעטפת הזאת הם מנכסים לעצמם ערכים כמו חירות ושיוויון, ובשם הערכים האלה מבקשים לבטל הבדלים בין גברים לנשים ובין ישראל לעמים, ולדחוק מחוץ למרחב הציבורי את השבת, למשל, כי היא הרי פוגעת בחירות.
ומה עם היהדות? 
אותה הם משמרים בתור פולקלור, מין זהות היסטורית שמשותפת לכולנו אבל אינה מחייבת יותר מידי בהווה.

ובינתיים בימין?
ממשיכים להתעסק במלחמות העבר. מוסיפים לדון על כמה בניינים כאן וכמה מחסומים שם, ולא שמים לב שהמערכה השתנתה. 
הנושא המרכזי היום הוא הזהות היהודית של המדינה. על זה עלינו להיאבק, ואם לא אנחנו – איש לא יעשה זאת במקומנו.
האחריות שלנו היא להניף גבוה את דגל היהדות. מדינת ישראל היא דמוקרטית במשטרהּ אבל יהודית באופייה. 
לא חזרנו לכאן אחרי אלפיים שנות כדי להקים מדינה עם איזונים ובלמים. כלומר, ברור שזה חשוב אבל אלו הגדרות טכניות.

במהות, אנחנו מדינה יהודית. כזו שמאמינה שיש לה בשורה להביא לעולם. לא נכנעת בפני כל רוח תרבותית חולפת, אלא שואפת להנחיל לעולם תרבות אחרת. תרבות שמכבדת את כל העמים אבל מכירה בהבדל שבין ישראל לעמים. תרבות שמאמינה בערכה של האישה כמו בערכו של הגבר, אבל לא מתיימרת לטשטש ביניהם. כזו שרוצה להפיץ את בשורת השבת ואינה מתביישת בה.

יש לנו בשורה גדולה להביא לעולם. בואו נבשר אותה ביחד.

נכתב על ידי Binyamin Shinberg, תומך נועם.