לא רבים הרגעים בחייו של אדם בהם הוא פוגש פנים אל פנים את משק כנפי ההיסטוריה.
הקמת רשימת נעם, לפני קצת יותר משבוע, היתה רגע כזה.
כבר שבעים שנה, מאז הטראומה הגדולה של מלחמות העולם, מולכת בעולם המערבי התפיסה הפוסט-מודרנית.
לפני ובתוך שתי מלחמות העולם פרחה באנושות התפיסה הלאומית. עמים רצו זכות הגדרה עצמית, וכל מדינה הרגישה שאין דבר מוצדק יותר מלעשות הכל כדי לחזק את עצמה. מלחמות העולם גרמו לפוסט-טראומה אדירה. בעקבותיה המערב החליט: אין יותר לאומנות.
אבל באופן עמוק יותר, כמו פוסט-טראומתי אמיתי, העולם הלך והתקצן: אין גם לאומיות. גם לא זהות, אין יותר אמת ואין דת ומסורת, אפילו זהות אישית מחייבת ומצפה להגשמה אין. אין משפחה ואין זהות מינית, אין כללים ואין מוסר, אין שום דבר ולא כלום.
יש רק אוסף אנשים-אמבות, שמרחפים בחלל, אוספים ומלקטים שברי זהויות שנקרות בדרכם מפה ומשם, והאסור היחיד שיש בעולם אמבי שכזה הוא האיסור לדבר על אסור ומותר. השקר היחיד שאפשר לשקר הוא לטעון שיש איזו אמת. השאיפה היחידה של עולם שבנוי על פוסט מודרנה הוא השאיפה להיות בלי שום בדל שאיפה.
ההוגים רואים בזה נוסחה שתציל את העולם מעצמו. אין יותר מלחמות – כי אין על מה להילחם. אין יותר פירוד והבדלה בין עם לעם ובין דת לדת.
ואנחנו – ההמון – לא כל כך מבינים בפילוסופיות. אנחנו לא יודעים מי ומה עומדים מאחורי התכנים שאנחנו קוראים בעיתונים, מי זה שהחליט פתאום להכניס לכל סדרה שאנחנו רואים לפחות זוג אחד לא כל כך נורמלי, ומדוע הילדים שלנו חוזרים מהגן עם ספרים שבתוכם מלא תכנים קצת מוזרים שלנו לא היו כשהיינו ילדים.
אנחנו גם לא תמיד שמים לב לתהליך שקורה. הוא קורה מספיק לאט ומספיק בסתר כך שהוא ייראה בעינינו התפתחות טבעית ולא משהו שמישהו מנהל מאחורי הגב שלנו ועל חשבון הילדים שלנו.
איך כשהיינו בצבא היתה גאוה אדירה לצאת למלחמה עם מפקד או רב צבאי שמסביר שמלחמתנו היא מלחמה של מערכות ה’ וישראל, והיום מפקד שאומר את זה מודח.
למה פעם שבת היתה יום של מנוחה, יום שהיה מובן מאליו שלא מחללים אותו בפרהסיא, ואם מטוסי F15 נחתו בטעות כמה דקות אחרי כניסת השבת מיד נפלה הממשלה, והיום כל ראש עיר יכול לייסד תחבורה ציבורית בשבת ואף אחד לא שם לב.
מדוע כשהיינו ילדים היה ברור שיש מלחמה על הארץ, שבה עם ישראל נלחם מול אויבים ערבים, והיום אסור לדבר מילה על ההבדל בין העמים.
איך קרה שדבר שפעם קראו לו ‘התבוללות’ וזו היתה מילה נוראה ומפחידה – היום אסור בחוק ובעיקר באוירה תקשורתית שאי אפשר לעמוד מולה ולדבר נגדו כי הוא הכי מודרני ונאור.
ומי זה שהצליח להפוך את מה שפעם הגעיל את כולנו, שבו השתמשו אלו שדיברו לא יפה כדי להעליב מישהו – לדבר שהיום עושים מצעדים והולכים עם דגלים שלו, וכולנו צריכים לסתום את האף ובעיקר את הפה, אחרת נוקע ציבורית כרוצחים.
חברים, הפילוסופים שדיברו על פירוק ומחיקת זהויות לא תיארו לעצמם כמה מהר מאמיניהם יצליחו לטשטש אותנו, למחוק אותנו, לשנות אותנו מהקצה לקצה.
והימין בישראל לא מבין שהוא נלחם בקרב אבוד.
הוא נלחם על הארץ ששייכת לעם ישראל – כשהאמונה במושג ‘עם’ הולכת והופכת להזויה.
הוא מנסה לזקוף את הקומה של הישראליות הגאה במורשת ישראל, בדגל ובהמנון – ולא מבין שכל אלו כבר נתפסים בעיני עוד ועוד אנשים כדברים ששייכים למוסוליני ולהיטלר.
הוא רוצה להילחם במהפכה השיפוטית על שם אהרן ברק ושות’, והוא לא שם לב שחבריהם בתקשורת ובאקדמיה כבר כבשו את כל מעוזי דעת הקהל, וגם שינוי כזה או אחר במערכת המשפט לא יחזיר את הערכים של העם הזה שכמעט ונשכחו.
לפני שבוע נפל דבר במדינה.
הורם דגל המרד. מרד תרבותי, כזה שמתעקש לחזור לנורמליות שלנו.
קמה קבוצה שהחליטה לדבר בקול. לדבר על שבת ועל משפחה כמו שעם ישראל תמיד הכיר וידע, לדבר על אברהם יצחק ויעקב, על התורה והמסורת, על הבדל בין יהודי לגוי ובין איש לאישה, על זהות ולאומיות.
וזה כל כך נורמלי, ורק העשן והערפל והבלבול גרמו לכל הידרדרות הזהות שאנחנו חווים כבר עשרות שנים.
לכן אנחנו בטוחים שהכיוון עומד להשתנות.
שיותר ויותר אנשים יבינו – ככל שנמשיך לדבר ולהרים גבוה גבוה את הדגל – שאין דבר פשוט, בסיסי, טבעי ונורמלי יותר מאשר לרצות להיות אנחנו.
ובעוד כמה שנים, כשיסקרו את ההיסטוריה של מדינת ישראל, ידברו על תהליך פירוק הזהויות שעד הקמת נעם, ותהליך החזרה לנורמליות, למסורת, לגאוה לאומית ולשאיפות אמיתיות שהחל לפני מאז שנעם קמה.
להיות יהודים נורמלים, ישראלים נורמלים, בנים ובנות נורמלים, חיילים נורמלים –
להיות עם נורמלי בארצנו.
