גיא זוהר שלום,
בתכניתך אתמול, הבאת קטעי דברים מנאומי בכנסת, והצגת אותם באופן נלעג. האשמת אותי כאילו אני טוען שפדופיליה כבר מוכשרת במדינות המערב, וזאת בהסתמך על מקרים פעוטים ולא משמעותיים. הבהרת את ההבדל בין יחסים בין בגירים לבין יחסים עם קטינים ללא יכולת שיפוטית ובחירה, למרות שאני דיברתי רק על המשיכה. ניסית להגחיך את תחושותיי על מה שעלול להתרחש בנורמות המוסריות בחברה שלנו.
הגחכת דברים של אחרים מעידה בעיקר על חולשת טיעוניך.
אז מכיון שדבריך לקו בבעיה חריפה של חוסר הבנת הנשמע במקרה הטוב, או הוצאת דברים מהקשרם במקרה הפחות טוב, אני רוצה להבהיר לך כמה דברים ולהקשות עליך מספר קושיות.
נראה שלא הבנת, או לא רצית להבין, את הרעיון של הנאום. בדבריי הרחבתי על התופעה של הזזת ‘חלון אוברטון’, הדרך בה ניתן לשנות את היחס לערכים מקובלים בחברה מן הקצה אל הקצה, ולהפוך מה שעד לא מכבר היה בגדר ‘בלתי מתקבל על הדעת’ למשהו ‘פופולרי’. ברור לכל מי שמכיר את הדברים או למי שהקשיב לדבריי, שמדובר בתהליך שבו הרעיונות מוטמעים בצורה שקטה והדרגתית בתודעת הציבור.
כך קרה ביחס לפוליאמוריה, שנחשבה לטאבו בחברה, והיום אפשר לערוך עליה כנסים אקדמיים כמו למשל באוניברסיטת בר אילן. זה כבר לא דבר כזה נורא בעיניך, נכון? הם הצליחו.
הדוגמאות שהבאתי על פדופיליה מוכיחות בדיוק את הדבר הזה.
כאשר בצ’כיה מתפרסם מחקר אקדמי, שעל פיו ניצול מיני של ילדים פחת לאחר שהחוק התיר החזקה ושימוש בחומרי תועבה של ילדים, בשבדיה אגודת העיתונאים מפרסמת תמיכה בדברי פוליטיקאי שרוצה להכשיר צריכת חומרים שכאלה, בהולנד מאפשרים למפלגה כזאת להתמודד בבחירות כי זה חלק מ’חופש הביטוי’, ובארה”ב יכול להתקיים כנס בנושא בלי שהרשויות יאסרו על כך, כל אחד (חוץ ממך אולי) מבין שיש פה תהליך.
לעגת לי כאילו החששות שלי הן סוג של הפרעה? אותי לא הרגעת.
אני מניח שלא צריך להזכיר לך את מסיבת הפרידה הידועה של דן בן אמוץ, שבה השתתפו כל המי ומי של הברנז’ה והבוהמה, למרות שכולם ידעו על מעלליו ועל היותו פדופיל. אבל לא צריך ללכת כל כך רחוק. בוא אספר לך על מקצת מהנתונים והסיפורים על מה שקורה לקטינים בתוך הקהילה הלהט”בית. לפני 6 שנים פורסמו במאקו דבריו של עידו כהן, רכז מדיה ותקשורת ב’איגי’ לשעבר, על המעשה ה”נפשע וסוטה” של “הקלות הבלתי נסבלת” והמתירנות של ניצול קטינים ושידולם לקיום יחסים בתוך ה’קהילה’.
בחוברת הכנס ‘במילים אחרות’, שפורסמה לפני כחמש שנים, ושעוסקת בשיח מתעורר על פגיעה מינית במרחב להט”בי, הובאו עדויות רבות על נורמות מזוויעות של ניצול קטינים ומעשי אונס, ועל כך שזהו כרטיס כניסה ל’קהילה’. בכתבה של הילו גלזר ב’הארץ’ לפני כשנתיים, גם הוא הביא עדויות על מה שקורה לקטינים שנשאבים לתוך חיי הלילה של ה”קהילה”, כולל פגיעות במועדונים ובבתים, צילום סרטונים ועוד. הוא מדבר שם על “הפנמה עמוקה, קולקטיבית, של קודים התנהגותיים בלתי כתובים”.
הדברים הללו מזעזעים אותך? אתה מצליח לראות איך תופעות מוכשרות לאט לאט בהדרגתיות?
בדבריך דיברת על קטינים שאין להם “חופש בחירה מתוך רצון חופשי ומוחלט”. האם את הדברים הללו אמרת גם כשפורסם לפני כשנה על אותו ילד בן עשר, שחווה את עצמו כבת, ושהועלה על הבמה במצעד הגאווה בירושלים וריגש את הקהל? האם לו יש חופש בחירה? מההתעללות הזו אתה גם מזדעזע? אולי אתה רגוע אחרי פרסומים כאלה. אני ממש לא.
בסופו של דבר, ניצבת פה במרכז הדיון השאלה – מי קובע מה טוב ומה רע, מה אסור ומה מותר?
לי אין שאלה. תורת ישראל היא המגדירה לי אמת ושקר. טוב ורע.
התורה מגדירה שפדופיליה זה דבר פסול. התורה מגדירה שפוליאמוריה, כלומר ריבוי בני זוג הוא דבר אסור, כמו גם קשר רומנטי של איש או אישה נשואים עם אחרים. התורה קובעת שקשר מיני בין בני אותו המין הוא פסול מכל וכל, והיא זו שאוסרת יחסים בין בני משפחה, כלומר, גילוי עריות. לשיטתך, שמה שקורה בהחלטה של בגירים הוא לגיטימי, לא ירחק היום, ובחברה המערבית, ובעקבותיה גם אצלנו, יוכשרו גם גילויי עריות של אח ואחות או של אם ובנה.
זה לא יקרה מחר. זה יתבצע בתהליך הדרגתי של הזזת ‘חלון אוברטון’.
ואז תוכל לפרסם סרטון נלעג גם על מי שימחה כנגד הדבר הזה.
