“חיה ותן לחיות”
משפט יפה, לא?
יפה, אבל מסוכן.
אם אתה מתערב למישהו אחר בחיים – אתה מפריע לו לחיות.
אבל אם אתה אדיש ומתעלם, גם כשעובר משהו רע על חבר שלך – אתה כאילו נותן לו לחיות, אבל בעצם אתה אגואיסט.
חבר שנותן לך תמיד מחמאות הוא חבר נחמד. אבל חבר שעומד לצידך כשקורה לך משהו רע – רק הוא חבר אמיתי.
מי שרואה שמנסים להזיק למדינה שלו ולשנות אותה בשטיפת מוח תקשורתית, אסור לו לשתוק. הוא חייב להילחם בזה. לא כי הוא שונא – כי הוא אוהב!
אהבה איננה אדישות.
אהבה זה לא אומר שכל אחד חי את חייו ולא מתערב לחברו בענייניו.
אהבה היא דאגה ואכפתיות, היא לקיחת אחריות.
האהבה הגדולה שלנו למדינה לא נותנת לנו לנוח. אנחנו פשוט לא מצליחים לשבת בשקט כשאנחנו רואים איך מנסים להשכיח מהעם שלנו מי הוא ומה האופי שלו.
ימי בין המצרים הם ימי אבל וחשבון נפש לאומי על מה שהיה ועל מה שיהיה.
האם אנחנו מספיק אוהבים אחד את השני אהבה אמיתית? אהבה שיש בה דאגה ואכפתיות, ולא רק אהבה אדישה שמכילה כל דבר?
בימים בהם המוטו ‘חיה ותן לחיות’ מככב, בימים בהם תוקפים את כל מי שמעז להזהיר מפני תופעות מסוכנות, אנחנו מקבלים על עצמינו להוסיף אהבה, להוסיף דאגה ואכפתיות.
אהבה שיש בה לקיחת אחריות ודאגה לכל חלקי העם, ואמונה גדולה בעם ישראל שלא מוכן לוותר על חלומו בן אלפי השנים:
להקים מדינה יהודית.
ועוד דבר על אהבה:
מי שבאמת אוהב, מוכן גם להיות מושמץ על ידי מי שהוא אוהב. מי שבאמת אוהב לא עושה חשבונות של דעת קהל, כשהוא רואה מולו את הסכנה בפניה המדינה שלו ניצבת.
אז כן: גם אם אחים אהובים ישמיצו אותנו, ויראו בנו קיצונים והזויים,
אנחנו נמשיך להיות אכפתיים, ולעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי להחזיר את המדינה שלנו להיות מי שהיא –
מדינה ישראלית, יהודית, נורמלית.
